על שכול ואובדן במשפחה
אני בת שכולה- אבא שלי נפל במלחמת ששת הימים. 1967. בקרב על 
שחרור ירושלים. הייתי אז ילדה בת שש וחצי.
הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ויום העצמאות למדינת ישראל – מעסיקים את מחשבותיי- ומעלים בי זיכרונות וקשת של רגשות.
אני מתבוננת בצמיחה וההתפתחות האישיים שלי- מתוך תהליכי האבל והאובדן, הכאב וחוסר האונים, שחוויתי כילדה קטנה. ומסתכלת על עצמי, היום- על האדם שגדלתי להיות.
הייתי שמחה להראות לאנשים שחבולים מכאב של אובדן וצער- ובעיקר לילדים:
שאפשר להתגבר על חוויית חוסר האונים, לצאת מאזור הבדידות, להשתחרר מהיגון העמוק שמפרק מבפנים.
אפשר לצמוח להיות אדם שמח, טוב ושלם.
וכל זה- מבלי להפסיק לזכור, להתגעגע ולהיות עצובים, אבל במידה שתאפשר לנו לחיות את החיים במלואם – בשמחה באהבה וכוחות.
אני משתפת אתכם בדברים שכתבתי ב 2007, במלאת 40 שנה למלחמת ששת הימים- וקראתי ביום ירושלים, באתר ההנצחה על גבעת התחמושת.
ומבקשת תעבירו הלאה…
"…שמי אורנה אשכנזי לוטן ואני בתו של רס"ן גיורא אשכנזי ז"ל שנפל בקרב על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.
רבים מכם, היושבים כאן, הכירו וזוכרים טוב ממני את אבא שלי.
מה יכולה לזכור ילדה בת שש וחצי אחרי ארבעים שנה?
מה יכולה לספר אשה בת ארבעים ושש וחצי על אבא שלה , שכבר ארבעים שנה איננו?
לא אודות גבורתו , אומץ ליבו ותבונתו. גם לא על סגולותיו ומעלותיו הרבות.
אני יכולה לספר לכם רק על כמה רגעים ורגשות, שמקופלים בשוקולדה של הזיכרון, הזיכרון על אבא שלי.
הפעם הראשונה שהרגשתי "על הסוס"- תרתי משמע, כשאבא הניף אותי על גבו של סוס, ומאז סיפרתי לילדי הקיבוץ שאני רוכבת מנוסה (די האמנתי לעצמי)….
הפעם הראשונה שהרגשתי את מדקרות הקנאה- אבא ואמא חבוקים ואני מנסה להפריד (ברור שהצלחתי להשתחל בין שניהם). …
- הפעם הראשונה שטעמתי את האימה וחרדת הנטישה – כשאבא נכנס איתי לאסי – הנחל העמוק, הרפה ממני, התרחק (ברגע זה המרחק נראה לי אינסופי) ואמר: "עכשיו תשחי אליי לבד ", ושחיתי ו שחיתי ו שחיתי…
- הפעם הראשונה שצרבו את עיני דמעות של עלבון – כשילד בגן קרא לי "אורנה בורנה ", ואבא הבטיח שהוא "יטפל בו כמו שטיפל באבא שלו ואז הילד הזה "יבכה חזק כמו שאבא שלו בכה !" …
- הפעם הראשונה ששברתי רגל ושמו לי גבס,
- הפעם הראשונה שקפצתי ראש למים,
- הפעם הראשונה בים,
- הטיול הראשון. תמונות קטנות ורחוקות ואבא שלי נמצא בכולן.
- הפעם הראשונה שנקוו בעיני דמעות שמחה, כשאבא שלי הגיע בהפתעה לחופשה מהמילואים (בתקופת ההמתנה) ודני, (האח שלי), ואני הודענו לו שנקשור אותו לכסא כדי שלא יוכל לחזור לצבא…
ואז הגיעה הפעם הראשונה שהרגשתי כאב כל כך חזק שרציתי לחדול-
כשאמא שלי אמרה שיותר אין אבא…
הפעם הראשונה לחזור לבית הילדים בקיבוץ, שהתלחשו במבוכה, ילדה בלי אבא….
החלומות בהם אני מתווכחת עם אמא ואומרת לה ש "זה לא נכון שהוא מת – ממש עכשיו הוא נמצא" ו-היקיצה אל האין.
הפעמים הרבות שבהן אני שומעת את השריקה המשפחתית שלנו בחוץ, ככה: (ווויייי—וווו– ווווייי…) משוכנעת שכולם טועים ובעצם אבא שלי חזר.
ימי ההולדת, הטיולים, האהבות , הפרידות, ההתבגרות…
הכול בלי אבא.
אבא שלי איננו.
הצניחה הראשונה, החתונה, הלידה הראשונה.
הפעם הראשונה שאני צריכה לקרוא לבני בשמו – גיורא.
הרבה שנים הרגשתי כמה קשה וכואב לי בלעדיו, כמה חסר וגעגועים ואין.
אבל היום, כשאני גדולה בהרבה מאבא שלי כאשר נפל, אני חושבת שהוא השאיר לנו משהו שאינו כלה,
משהו שממלא חלק גדול מהחסר, מרפא את הכאב ומקהה את הגעגוע –
הוא השאיר לנו שפע של אהבה.
היום, הכאב אחר, הצער על האובדן שונה , אני שונה.
אני יודעת שאני מלאה באהבתו.
שאלה מירי מסיקה בשיר 'מאמי, מה נהיה ממני?'
אומר לכם מה נהיה ממני: אדם אוהב, שמח ושלם…"
סיפור חייו >
תגובות אחרונות