לזכרו של אבי גיורא אשכנזי ז"ל.

אני בת שכולה.

אבא שלי, רס"ן גיורא אשכנזי נפל בקרב על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. בכ"ח אייר, תשכ"ז. (1967)
הוא היה כמעט בן שלושים ואחת.
אני הייתי בת רבע לשבע…
ודני אחי בן  חמש.
כמעט חמישים שנים אני יתומה מאבי. 
כבר חמישים שנה שאין לי אבא. אבא שייתן נשיקה, ילטף, ינחם, יעודד, ינזוף, יחנך, יתעניין, יתאכזב, יתלהב וילמד אותי. שישוחח איתי, שיטה כתף, שיתייעץ איתי, שישמח ויתעצב איתי.

כבר חמישים שנים אין לי אבא שיהיה איתי.
גם לא לדני.
אבא שלי לא היה איתי בימים הרגילים ולא בצמתים החשובים בחיי: השירות הצבאי (בצנחנים, אלא מה?!…), לימודי העבודה הסוציאלית, חתונתי, הוא לא הכיר את ילדיו של דני ואת  ארבעת ילדיי, ביניהם את "גיורא של דני" ואת "גיורא של אורנה", הקרואים על שמו (כמו כל ה"גיוראים"  האחרים במשפחה).
הוא לא הכיר את הנכד הבכור שלי, ולא היה ולא ידע ולא השתתף בחיינו, בכל חמישים השנים מאז נפילתו.
אין לי אבא. כבר חמישים שנים.
אבל- אני רוצה לכתוב דווקא: מה יש לי.
יש לי המון זיכרונות, שחלקם אינם שלי,
אלא "מושאלים" מסיפוריהם של אחרים.
יש לי כמה תכונות שירשתי מאבא: את ההומור, את העיניים הצהובות,
את אהבת האוכל (והנטייה להשמנה…), את הרצון לעשות טוב לאנשים. להיטיב, להשפיע, לחזק ולעזור. לאהוב ולהיות אהובה.
יש לי  המון מעגלים של חיבה וחום: המשפחה, חברים,
אנשים שאכפת להם …
יש לי הרבה מאבא שלי בתוכי.
ולעיתים קרובות, יש לי הרגשה שאבא שלי נמצא איתי. שומר עליי קצת… ומאד אוהב אותי.