אני מרגישה כאילו הם מדברים דרכי. אם את מבינה למה שאני מתכוונת?
מה לעשות ? איך להביא אותם לדיבור אחד עם השני ?

כותבת לי א. מהצפון:
שלום אורנה. אני לא מ"הילדים של הזקנים"- אני "האמא הזקנה". כבר בעצמי בגיל השלישי (אולי הרביעי?)
יש בעיה שמאד מציקה לי בזמן האחרון. אני אלמנה ויש לי 3 ילדים, שאחת מהן חיה בחו"ל ופחות מעורבת במה שקורה כאן, אבל מאד איכפת לה ממני. הבן והבת גרים במרחק די גדול ממני. ככל שהיכולת שלי להיות עצמאית פוחתת, המתחים והוויכוחים בין הילדים שלי מתגברים. אפילו כשהייתי מאושפזת בבית חולים בגלל ניתוח, הבן עמד על זה שאחזור הביתה עם מטפלת והבת התעקשה שאלך לשיקום… אני יודעת שהם ילדים טובים ודואגים לי, אבל קשה לי לסבול את הוויכוחים שלהם. כל אחד מהם אומר לי את דעתו. שניהם מאד החלטיים. אבל הם לא אומרים אחד לשני ולא מדברים ביחד. אני מרגישה כאילו הם מדברים דרכי. אם את מבינה למה שאני מתכוונת?
מה לעשות ? איך להביא אותם לדיבור אחד עם השני ?
תודה.
תשובה (קצת ארוך, אבל כדאי להתאזר בסבלנות…)
א' יקרה מאד.
תודה על השאלה שלך, היא מאפיינת הרבה בני משפחה שיש להם קשיים בתקשורת, וזה גורם לסבל או מצוקה לכל השותפים במשפחה. תקשורת בין אנשים היא תמיד עניין מורכב, ובמיוחד בתוך המשפחה. על אחת כמה וכמה כאשר קורים שינויים, ונדרשים שיתוף פעולה והתארגנות במצבים החדשים. ניכר שאת מעריכה ויודעת שהילדים שלך מסורים לך ורוצים בטובתך. זה ממש חשוב.
לעיתים קרובות, כשקשה לנו לייצר תקשורת קלה וזורמת, אנחנו מוצאים "דרכי מילוט" לעקוף קונפליקט וויכוחים. אולי לילדים שלך יותר קל "לעקוף את הקושי" ולתקשר דרכך אחד עם השנייה. ומה עם השלישית? (למרות שהיא בחו"ל, גם היא בת שלך. נשמע שחשוב לך שהיא תהיה בתמונה).
במצבים האלה, לא תמיד קל לעשות שינוי מבפנים וליצור תקשורת פתוחה יותר. למי שנמצא בתוך המעגל, זה אפילו נראה בלתי אפשרי- "להזיז" כדי לשנות את המצב. לכן, חשוב קודם כל להבין את "המנגנון" של התקשורת ביניכם ואיך זה קורה היום. ולתכנן מה המטרה לשיפור. ההמלצה שלי היא, שכדאי להתייעץ עם אדם שחיצוני למשפחה, איש מקצוע, או מישהו מוכר שנאמן על כל המשתתפים.
הבעיה הזו יכולה להיפתר במהירות ובקלות. כשהמטרה ברורה.וכולם בסופו של דבר רוצים בטובתך, רוצים שתהיה אווירה נעימה ותקשורת פתוחה.
לכבוד ט' באב אני מצרפת סיפור שמסמל את המושג אהבת חינם. אבל מי שקורא בין השורות, יכול ללמוד שהאחים אמנם אהבו זה את זה, עם נתינה גדולה. אבל היו יכולים לישון טוב יותר, בלי ללכת כל הלילה ולסחוב אלומות- אם היו מדברים זה עם זה בחופשיות, משתפים אחד את השני, ומביעים את רגשותיהם.

בקיצור- אפילו האחים האוהבים יכולים לשפר את התקשורת ביניהם…
היה היו שני אחים ולהם חווה משותפת. במשך שנים רבות הם עיבדו את החווה ביחד, באחווה וברעות. הגיע היום שבו אחד מהם נשא אישה, ולכן חילקו ביניהם את החווה. האח הנשוי בנה לעצמו בית חדש ועבר לגור שם עם אשתו. בעוד שהאח הרווק המשיך לחיות לבדו בבית החווה הישן. שני האחים המשיכו לעבד את שדותיהם המבורכים וקצרו רווחים.

חלפו השנים, לאח הנשוי נולדו בינתיים עשרה ילדים, בעוד שהאח השני לא מצא עדיין את בת זוגו – הוא נשאר בודד.
באחד הלילות חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה גדול ומבורך, הפרנסה מצויה אצלי בשפע ובכל זה אני משתמש רק לעצמי. גם לאח שלי יש שדה גדול ומבורך, אבל הוא צריך להאכיל שנים עשר פיות!" וממחשבה למעשה – באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא מהבית אל הגורן, אסף בידיו מספר אלומות של חיטה, טיפס במעלה הגבעה שהפרידה בין בתי האחים והניח אותן יחד עם אלומותיו של האח הנשוי.
והנה, באחד הלילות חשב לעצמו האח הנשוי: "כמה חבל. לי יש עשרה ילדים ואישה נפלאה – החיים שלי מלאים ומאושרים, בעוד שאחי המסכן בודד כל כך. כל מה שיש לו בחיים זו החיטה שלו…" וכך, באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא אל הגורן, אסף לחיקו מספר אלומות חיטה, טיפס במעלה הגבעה וצרף אותן לאלומותיו של אחיו.
מידי לילה פסעו האחים הלוך ושוב. מידי לילה טיפס כל אחד מהם על הגבעה, חצה את גבול השדות והוסיף חיטה לגורן של אחיו ומידי בוקר היה תוהה כל אחד מהם, איך זה שערמת החיטה בגורן מתברכת ונראה כאילו אינה מצטמצמת כלל…?
באחד הלילות, בעודם מטפסים להביא את אלומותיהם זה לזה, נפגשו שני האחים בפסגת הגבעה. הם הבינו מייד מה קרה, נפלו זה לזרועותיו של זה, בכו, התחבקו והתנשקו.
זו הגבעה המכונה הר הבית, אשר עליה נבנה בית המקדש
*סיפור זה הפך לאגדה יהודית פופולארית , אולם לא נמצא לו מקור בתלמוד או במדרש.

 

להצטרפות לקבוצת ווצאפ: https://chat.whatsapp.com/EoNAC9vX3fIJmOnzDxdj2q

 

שלכם אורנה לגיל הזהב > https://seniorsorline.com/

gtag('config', 'AW-942357464');