טקס יום הזיכרון בפקולטה לחקלאות- לזכרו של אבי גיורא אשכנזי

נאמתי ביום הזיכרון לחללי צה"ל כנציגת המשפחות השכולות, בפקולטה לחקלאות(בה למד אבי) ברחובות

שלום לכולם, מנהלים, סגל הפקולטה, סטודנטים ועמיתי לשכול.
אני מודה לנציגות הפקולטה לחקלאות שכיבדו אותי לשאת דברים, בשם המשפחות השכולות.
שמי אורנה אשכנזי לוטן, אני בתו של רב-סרן גיורא אשכנזי שנפל בקרב על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, בוגר מחזור ג' של הקורס לחקלאות וכלכלה בפקולטה ברחובות. אבי, היה הבן הבכור של קיבוץ ניר-דוד (תל-עמל), בן בכור לבת-עמי ונח אשכנזי, אח לאלי, אמציה ויוני, בעל לערה ואב לאורנה ודני.
כיום, בגילה של סבתי, בת-עמי ז"ל, שמתה שנה אחת לאחר נפילתו של בנה הבכור, אני מבוגרת מאבא שלי ב-23 שנים, שהיה בן 31, בנפלו. שנותר צעיר לנצח.
הזיכרון הראשון שלי מהפקולטה לחקלאות, הינו טקס הענקת תעודות לבוגרי הפקולטה. הגענו בהרכב משפחתי גדול לחזות באבא מקבל את התעודה. בעיניים של ילדה קטנה, בת שש, נראה לי האודיטוריום ענק ורחב מימדים. ישבנו למעלה, באחת השורות העליונות והבטנו בשולחן הכבוד. סגל המרצים קראו לכל בוגר, שירד במדרגות האולם, עלה לבמה, ניגש לשולחן הכבוד, קיבל את התעודה ולחץ בהוקרה את ידי המורים והמנהלים. דומיה של כבוד והתרגשות הייתה באולם. בשקט שהשתרר, נשמע קולו הרם, הבוכה וזועם של דני, אחי בן הארבע וחצי : "למה רק להם יש מיץ אשכוליות? גם אני רוצה!!!…". זיכרון ראשון מהפקולטה….
הפעם הבאה שהגעתי לפקולטה, הייתה בנעוריי, כשהתלוויתי לסבא שלי, נח אשכנזי ז"ל שהקפיד להשתתף מידי שנה באזכרות הנערכות כאן. מקומו של סבא נפקד כבר יותר מעשרים שנה. אבל הדוד שלי- אלי, בוגר הפקולטה בעצמו, מגיע לכאן בכל שנה לטקס עם רעייתו שלומית.

לאחרונה קיבלתי ברשת תמונה של אישה זקנה חובקת תינוקת רכה, עם הכיתוב:
One day, you will be just a memory for some people
Do your best to be good one
"יום אחד אתה תהיה רק זיכרון עבור כמה אנשים, עשה את המיטב כדי שתהיה זיכרון טוב"

לא אספר כאן על אבא, גיורא אשכנזי ולא ארחיב על החלל שנפער בחיינו, מאז שאיבדנו אותו.
היום בחרתי לדבר על היש. על מה שיש לנו ובנו למרות שאין אבא ואולי בזכות היעדרו:
יש לי מאבא את העיניים הצהובות, את החיוך עם השיניים העקומות, את הצימאון לידע וחדוות הלמידה, הסקרנות, עונג הזמרה, קלות רכישת החברים וההתערות בחברה. אחי דני קיבל את גובה הקומה, יפי התואר, מוח חריף וכשרון מנהיגות. שנינו, קיבלנו את ההומור, ואת הבלגניסטיות… ההנאה מאוכל (שבאה עם הנטייה להשמין…). לכל אחד מאיתנו יש בן בשם גיורא (וגם לכל הדודים שלי…). שנינו קיבלנו מאבא את השמחה הפשוטה, האמונה ביכולותינו, הדחף להצליח, החריצות והמסירות ובמיוחד- קיבלנו את היכולת לאהוב. ולהיות אהובים. קיבלנו מאבא את מתת האהבה.
בגלל ואולי בזכות השכול, בחרתי בתחום הטיפול, עובדת סוציאלית המתמחה במצבי משבר ואובדן. בגלל ואולי בזכות היתמות, יצרתי משפחה גדולה, חמה, שמחה. בגלל ואולי בזכות הגעגועים, למדתי להכיר בטוב של כאן ועכשיו. בגלל ואולי בזכות האובדן– חשוב לי להעביר מסר, שהצער, הכאב והגעגוע האינסופי, יכולים לשכון יחד עם תקווה, שמחה, הכרת הטוב ותשוקת החיים.
עברי לידר כתב: "וכשהרוח אחרי הצהריים היא מפזרת ענפים קטנים ובינתיים זה נעים
אז אני זוכר שיש עיניים שרואות אותי קרוב ואני יודע שזכיתי לאהוב, אני יודע שזכיתי לאהוב"

כל אחד מהיקרים לנו, שכבר אינם בחיים, ממשיך להתקיים בתוכנו. משפיע עלינו ומכוון אותנו. גם בהיעדרו.
לכן אם נקשיב ונבין את מה שהשאירו לנו, בתוכנו, את מה שיש בנו משלהם, נוכל להיות נכונים יותר, שמחים, אוהבים, אנשים טובים יותר.

תודה רבה

צפו בהשתתפותי ב