מתוך מאמרו של יהודה עציון "סוד מלוי הגיא"
בחירתו של חנן פורת ע"ה בכינוי 'גיא בן אצל' כשם-עט לשיריו, טומנת בחובה שכבות של משמעות, שמגיעות לשיאן בסוד חיבור נשמות, שבו נתכנס האישי והלאומי עד סף נבואה

גיורא אשכנזי ומיכה חורין

גיורא אשכנזי ומיכה חורין

כאשר גברה מחלתו של חנן פורת, הוא שוחח עם בני ביתו על נושא שהיה כמוס עמו, ורק מעטים ידעוהו. "ישנם כמה שירים" – כך אמר – "אשר פורסמו בחתימת המשורר 'גַיא בן אָצַל', ובכן דעו כי אני הוא שחיברתי אותם".
מכאן המשיכה השיחה וחנן שאל: "ומדוע לדעתכם בחרתי בשֵם העט הזה?"
הבן אמיתַי שיער שהדבר נעוץ בנבואת זכריה, בפרק י"ד, שם נאמר "כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל" והרי לנו גיא ואָצַל במקום אחד. "נכון", השיב חנן, "אך מאחורי הדברים מסתתר כאן סוד גדול – ואגלה לכם בבוא היום". אחר כך באו ימי הרעה, ושבו העבים אחר הגשם, ובא יומו, ולא גילה…
מעניין סיפורה של מיכל, עוזרתו הנאמנה של חנן. היא לא ידעה מיהו "גיא בן אָצַל" אשר חנן הביא חמישה שירים שלו בגיליונות 'מעט מן האור' – משנת תש"ס עד שנת תשס"ה – ודרש עליהם 'מִדרָשיר' כדרכו בכל פרשיות השבוע. כאשר הוכנו הספרים לדפוס היא שאלה את חנן מיהו הגיא הזה, כי בדעתה לפנות לְאקו"ם ולהסדיר את תשלום זכויות היוצרים כדי לצטט את שיריו. חנן חייך את החיוך הגדול שלו ואמר לה רק זאת: "הוא לא בְּאקו"ם, את לא צריכה לפנות אליהם"…
בדיעבד התברר שכמה תלמידים קרובים ידעו שחנן מתעטף לפעמים בַּשֵם 'גיא בן אָצַל'. אחד שמע ממנו על הפסוקים בספר דברי הימים (אשר יצוטטו בהמשך), אחרים שמעו על נבואת זכריה, אך את הסיבה המהותית לכל העניין הזה – דומה שחנן לא גילה לאיש, ושמר את הדבר בחדרי לבבו. במאמר זה אָהין לגשת אל מאחורי הפרגוד ולהאיר את נקודת הסוד.
אחרי גיורא
עתה נסב את מבטנו אל 'גיא בן אָצַל' – אל הצירוף כולו – ואל נבואת זכריה בפרק י"ד (ג'-ט'). כאן יתגלה לנו רובד חדש, מפתיע ממש, בהחלטת חנן לשאת את השם 'גיא' – ועם ההפתעה גם תעלה ההבנה מדוע טמן חנן את הסוד הזה כה עמוק בחביון לבבו.
הנביא מנבא על הופעת ה' בירושלים בהילחמו בַּגויים אשר לְכַדוהָ, כאשר מִכובד ומִכבוד נוכחותו ייבקע ההר אשר תחתיו וייפָּעֵר גיא גדול, גיא המגיע עד העיר אָצַל אשר בנחלת בנימין (כנראה במורדותיו המזרחיים או הצפוניים של הר הזיתים, הכולל גם את 'הר הצופים' דְהיום). וזה דבר הנבואה: "וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִים הָהֵם כְּיוֹם הִילָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַים מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד, וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה. וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי, כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל … וְהָיָה יוֹם אֶחָד  הוּא יִוָּדַע לַה', לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַים, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן, בַּקַּיִץ וּבָחוֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
אל נכון, דרש חנן את 'יום הקרב', ונתן אותו עניין למלחמת ששת הימים – וליתר דיוק אל 'היום האחד אשר יִוָדַע לַה"', יום כ"ח באייר תשכ"ז, היום שבו שוחררה ירושלים.
חנן היה אז לוחם במילואים בחטיבה 55. הוא וחבריו לפלוגה – בפיקודם של גיורא אשכנזי וסגנו מיכה חורין – כבשו את בית הספר לשוטרים, אחר-כך השתתפו בקרבות כיבוש 'המושבה האמריקאית' ושכונת שייח'-ג'ראח. ביום כ"ח באייר, עם שחר, הם עלו אל רכס הר הצופים בואךָ 'אוגוסטה ויקטוריה'.
פעמים הרבה סיפר חנן על השעות הללו – הוא זכר שאמר לחבריו "כאילו אנו כותבים פרק בתנ"ך" – ותמיד התרגש מאוד כאשר שחזר את אירועי היום. בַּחורשה ליד 'אוגוסטה ויקטוריה' היה מוצב של חיילי הלגיון הירדני. חנן היה "רץ מֵם-פֵּא", צמוד לגיורא אשכנזי אשר הסתער בראש הכוח, מקפיד שאף חייל לא יעבור אותו. ההתנגדות לא הייתה חזקה אך לפתע נורה צרור קצר, היישר לראשו של גיורא. תוך-כדי הריצה הוא נפל, מתבוסס בדמו. חנן קפא לרגע – "לא ידעתי את נפשי", כך תיאר זאת – ומיכה חורין לקח פיקוד והאיץ בחנן להמשיך עם כולם, "לשטוף את היעד", להשאיר לַחובשים לטפל בַּפצוע. כאשר הסתיימה ההסתערות ונכבשה החלקה ההיא, כבר לא היה גיורא בין החיים.
גיורא היה איש 'השומר הצעיר', הבן הבכור בקיבוץ ניר דָוִד (תל עמל). היה איש ספר ועבודה, ישר ונקי-נפש, "איש חצוב מן הסלע", אמר עליו חנן שהעריך אותו מאוד – והשניים נקשרו לאהבה, בשיחות נפש בשעות מנוחה בין האימונים. והנה, בסערת הקרב על ירושלים – בראש הר הזיתים – נפל גיורא כאשר חנן היה רק "מטר לידו". האם לא חש חנן שכאשר המשיך לרוץ, המשיך במעשה המלחמה – יורד קדרון, עולה להר, משם לכותל – הוא עושה זאת גם בשמו של גיורא?…
ישיבת 'בית אורות' בהר הזיתים הוקמה לאחר שנים רבות – וחנן היה שותף פעיל בגאולת הקרקע ובשיפוץ הבניין, וגם לימד שם תורה בַּשנים הראשונות. הוא חזר וסיפר ש"נדלק" באחת לַפעילות הזאת כי הבית ניצב כה קרוב לַמקום שבו נפל מפקדו האהוב, גיורא אשכנזי. בעצם, אל חֶלקת האדמה הזאת המשיך הכוח לנוע, שם הבחין חנן בג'יפ התול"ר של יורם זָמוש מסיע את מורו ורבו הרב צבי יהודה עם הרב הנזיר דָוִד הכוהן, ואז הוא עזב את חבריו ורץ אחרי הרכב לכיוון הר הבית…
עם גמר השיפוצים, ביקש חנן שֶ'בית אורות' ייקרא גם על שמו של גיורא אשכנזי – וכך היה. מעמד חנוכת הבניין התקיים בסוכות תש"ן, וחנן סיפר על המעמד ההוא בראיון מצולם המופיע באתר האינטרנט של 'בית אורות', ומשולבות בו הקלטות מקוריות מן הטקס. הנה, נאזין לדבריו:

"במשך שנים ידעתי שצריך להציב יד, ולא רק יד אלא זֵכֶר עמוק, לגיורא האהוב עלינו. ולא ידעתי מה וכיצד. … לא אשכח את חנוכת 'בית אורות', ובאמת המעמד הזה יכול היה להתרחש רק בזכותה של ירושלים. כחבר כנסת, הזמנתי את מוטה גור מפקד הצנחנים, את ראש הממשלה יצחק שמיר. … יקרה מכול הייתה לי עֵרה, אלמנתו של גיורא, וביקשתי ממנה לשאת כמה דברים".
[דבריה של עֵרה אשכנזי נשמרו בהקלטה מקורית, וכך אמרה]: "גיורא נפל במקום הזה, כאשר רץ בראש פלוגתו לאחר שנלחם בגבעת התחמושת. כאן הוא נפגע, ונפל, ולא זכה. זה קרה לפני עשרים ושלוש שנים. … גיורא נולד בקבוץ ניר דוד וקיבל חינוך חילוני, אך הערכים אותם מימש בחייו הם סמל לאיכות האדם. ובברכתי היום אני סוגרת שלושה מעגלים המחברים את גיורא אל המקום המכובד הזה:
"אני מברכת את האנשים שילמדו כאן, שֶיַרבו דעת וחכמה. ואם יתווספו ויופנמו גם הערכים שאפיינו את גיורא כאדם – רודף צדק, ישר דרך, עוזר לחברים, נאמן ואוהב האדם – כי אז ייסגר מעגל ראשון. הערכים אותם מימש בחייו יֵצאו לָאור מן הבית הזה. המעגל השני הוא הנכד של גיורא, הנושא את שמו, בן בנֵנו דני. הוא נולד כאן על הר הצופים לפני שנתיים. ההר הזה, שראה בנופלו, זכה גם בהולדת אדם חדש הנושא את שמו וחי כאן בירושלים. המעגל השלישי, בִּתנו אורנה ובעלה יואב חיים במסגרת דתית, ואולי בניהם, נכדיו, יזכו ללמוד במקום הזה – ובכך ייסגר מעגל נוסף".
עד כאן מן ההקלטה. חנן, באותו סרטון, מוסר את המשך דבריה של ערה: "ואני מאמינה שיום אחד יבוא נכדי לכאן ויאמר קדיש לזכרו של גיורא".
"שעה שאמרה את הדברים", סיים חנן כשהוא מתרגש ובוכה, "זלגו עיניה דמעות וכל הציבור פרץ בבכי. ראֵה, צדיקה גוזרת והקב"ה מקיים! ומאוחר יותר הגיע נכדו של גיורא לבית אורות ואמר שם קדיש לזכרו. … מכאן [מבית אורות] אנו צופים ומצפים אל מקור הקודש, אל הר הבית אשר נכון יהיה בראש ההרים ונישא מגבעות. וכשנזכה לרדת מן ההר [הזה], בַּדרך של הצנחנים, לשוב אל ירושלים ואל מקדש מלך עיר מלוכה, או אז נזכה בכל הרבדים … בירושלים הבנויה – כעיר שחוברה לה יחדיו – ויתקיים בנו מקרא שכתוב: 'כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם'".
חיבור של גאולה
ובכן, חנן מספר כאן כי כבר שנים הוא חש צורך "להציב יד" לגיורא – "ולא רק יד אלא זֵכֶר עמוק" – והנה באה עת, ונמצא לכך המקום. אני נוטל רשות לשער כי בַּשנים שֶתבואנה חלף במחשבתו הכתוב "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם", וכאשר נזקק לבחור לו שֵם, הוא החליט לשאת אִתו את שמו ואת זִכרו העמוק של גיורא. 'גיא' הוא כּינה  את עצמו, בראשי התיבות של גיורא אשכנזי…גיורא אשכנזי | אובדן במשפחה
הכול התחבר כאן ביחד: גיורא נפל בַּמקום שבו ייבקע הר הזיתים על פי נבואת זכריה –
ממש בַּמקום שבו ייווצר הגיא הגדול – ובכן, גיורא הוא הגַיא, גֵיא-הרים אשר יגיע עד אָצַל, חנן הינו 'בן אָצַל' כפי שכבר ראינו, וכך מותכים כאן השניים לאחד, בקישור נשמות המובע בקישור שֵמות, בעיר שחוברה לה יחדיו.
ועניינו של החיבור הזה הוא עמוק ביותר. פעמים רבות ציין חנן כי ירושלים שחוברה לה יחדיו היא העושה את כל ישראל חברים, כמדרש חז"ל, והוסיף גם זאת – שרק החיבור בין כל חלקי העם אפשר את שחרור ירושלים, ורק בְּחיבור אשר כזה, כשיבוא מועדו ויופיע, נזכה לגאולה השלמה ולבניין המקדש. לדעתי, ראה חנן בַּחיבור אשר בין גיורא לבינו את "המיקרו של הַמקרו", את הסימול הקטן של הדבר הגדול, אשר ממנו עולה התפילה: כשם שחָבַרנו יחדיו, איש 'השומר הצעיר' ואנכי, הצעיר בבני אָצַל, כך יתגדל ויתקדש החיבור הזה בהיגלות יפעָתו בכל שדרות העם ובכל חבליה של ארץ חמדה, טובה ורחבה.

ואולי אף ניתן לשער כי חנן נעץ את חזון ההתחברות בנבואת זכריה עצמה:
על פי הניקוד שלפנינו, הנביא מדבר על מנוסה – "וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי, כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל". ואולם, על פי תרגום יונתן בן עוזיאל – וכך גם בכתב-יד בבלי של התנ"ך שהיה מוכר וידוע לאברהם אבן-עזרא – אין מדובר כאן על מנוסה אלא על כך שהגיא ייסָתֵם, לאמור: "וְנִסְתַּם גֵּיא הָרַי, כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל". על פי זה יובן כי הגיא אשר בהר הזיתים איננו בֶּקַע נמוך ככל גיא טבעי, אלא אדרבה: זהו גיא-הרים שנִסתַם וגָבָה עד אָצַל – שהרי השורש  אצ"ל מביע גם גובה (כבנבואת ישעיהו מ"א ט') – וכך מתחברות שתי גדותיו זו לזו והוא נישא אל על, בדבר ה' המגביהַּ שפָלים עדֵי מרום.
כאמור – ככל הידוע לי עתה – חנן לא פירש מעולם את ההסבר הזה, והוא היה כמוס וחתום באוצרותיו. אך בנאומו הפומבי האחרון, יָשוב בכיסא גלגלים, הוא שב אל גיורא, אהוב נפשו, וגילה כי קשר הנשמות ביניהם הינו כה עמוק ונשגב, עד שלא אחת מופיע גיורא בחלומותיו, על משכבו בלילות, והנה הוא עוטה אור, אורהּ של ירושלים אשר חוברה לה יחדיו…
בהתרגשות עצומה הוא נשא את דבריו, במורד עיר-דָוִד, בלֵיל יום כ"ז באייר תשע"א – לקראת יום ירושלים – בַּמעמד שבו קיבל את 'פרס מוסקוביץ לציונות', רק כארבעה חודשים לפני הילקחו. כל השומעים התרגשו יחד עִמו, בדמעות חמות, גם אני בתוכם, משתאה נוכח איש הפלא הזה… בסיום דבריו המרטיטים הללו של חנן – גיא בן אָצַל, אציל הנפש הנִלבב אשר חי בתוכֵנו – גם נחתום את דברינו. הוא דיבר לאט, בקושי, בקול סדוק, וכל מילה ניתנה כמשקלה בזהב:
"גיורא לא זכה, אבל מאז, קשר עמוק נרקם בינינו, ואני יודע: זו זכותה של ירושלים, עיר שחוברה לה יחדיו. ובַלילות, על משכבי, אני רואה – לא אחת – את גיורא אשכנזי, שעל שמו הוקם בית אורות, שהיום אורות מפכים ממנו, הולך – ופניו אל האור, אל האורות הגדולים שעוד יאירו, באור חדש על ציון. ואור גדול נסוך עליו, אורו של גיורא, אורה של ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו."לאור גדול זה אנו מצפים, לאור גדול זה, אור חדש אשר יאיר על ציון, אנו נכספים, ואורו של גיורא לא ייתם ולא יֶחדל. ולו אני רוצה להקדיש את הפרס הזה, הפרס היקר הזה, שכולנו שותפים בו. אור חדש על ציון יאיר.
"רק אציב את המשפט הזה, על משכבי בַּלילות: כי יש יום בו יוּנַף אל-על דִגלֵנו, ויעטוף כטלית אומה נֶאספת אל צור לבבה. לבן ותכלת דִגלָה, כלִבנַת הסַפּיר וכעצם השמים לָטוהר. ועליו רִבְבות פָּנים ושֵמות, ודִגלוֹ עליי אהבה. תודה".

 

 

 

gtag('config', 'AW-942357464');