איתמר חייקין- פייסבוק 18/05/2026
כאשר חנן פורת ז"ל היה מספר על הקרב לשחרור ירושלים, דמות אחת הייתה חוזרת בכל פעם: גיורא אשכנזי ז"ל. גיורא היה מפקד פלוגה ד' בגדוד 66, והבן הראשון של קיבוץ ניר דוד. הוא היה משכמו ומעלה – מנהיג, אמיץ, רחב אופקים, יפה תואר ושחיין מצטיין; כל הטוב שהארץ הזו יודעת לגדל. גיורא היה מפקד נערץ על פקודיו, וחנן היה הקשר שלו.
היה זה בקרב לשחרור ירושלים. הקרב העקוב מדם על גבעת התחמושת כבר הסתיים. הכוחות הגיעו 
להר הצופים. נותר עוד כיבוש מרחב אוגוסטה ויקטוריה שבהר הזיתים, כהשלמה לכיתור העיר. זו הייתה ההסתערות האחרונה. גיורא, בראש הכוח המסתער, צעק "אחרי!", ואז נפגע מכדור צלף (או כדור תועה) והתמוטט במקום.
חנן סיפר על הרגע הקשה שבו כולם נעצרו כשנשמעה הקריאה: "גיורא נפגע". מיד לאחר מכן צעק מיכה חורין הסמ"פ: "תמשיכו,תמשיכו!". הם המשיכו בהסתערות וכבשו את היעד. בהמשך ירדו לעיר העתיקה, נכנסו בשער האריות, עלו להר הבית ונגעו באבני הכותל. חנן סיפר כי דמעות ההתרגשות הגדולה על שחרור הכותל התערבו בדמעות על גיורא שנפל.
לימים, בסביבות שנת תש"ן (1990), הקים חנן פורת יחד עם הרב בני אלון ז"ל את ישיבת 'בית אורות' על רכס הר הזיתים, סמוך למקום שבו נפל גיורא. חנן ביקש ש'בית אורות' ייקרא גם על שמו של גיורא. לטקס חנוכת הישיבה הוא הזמין את עֵרה, אלמנתו של גיורא. ערה עלתה לדבר ובין השאר אמרה: "אני מברכת את האנשים שילמדו כאן, שֶיַרבו דעת וחכמה… ויופנמו גם הערכים שאפיינו את גיורא כאדם – רודף צดק, ישר דרך, עוזר לחברים, נאמן ואוהב אדם", והוסיפה: "ואני מאמינה שיום אחד יבוא נכדי לכאן ויאמר קדיש לזכרו של גיורא".
משאלתה זו של ערה התגשמה. ברצוני לספר על השתלשלות אותו אירוע: הימים היו ימי אינתיפאדה. מעטים נסעו לבקר בגוש עציון, שהדרכים אליו הפכו מסוכנות. בשל החיבור העמוק שלי למקום, התעקשתי להביא את תלמידיי מבית הספר הטכולוגי בכפר בתיה לשבת בכפר עציון. קבעתי עם חנן שיפגוש אותנו בתום סעודת השבת בבית ספר שדה. כיוון שהשבת ההיא הייתה סמוכה ליום ירושלים (נדמה לי שהייתה זו שבת 'במדבר'), הצעתי שידבר על זיכרונות המלחמה שלו.
השיחה ההיא בכפר עציון התקיימה בשעת צהריים. לאחר לילה גדוש התרגשות מהשבת המשותפת מחוץ לבית, שבו החבר'ה כמעט לא ישנו, הם נרדמו במהלך השיחה של חנן. לרגע חשבתי שאני היחיד שנשאר ער להקשיב לדבריו, אולם אחד התלמידים – נער בהיר שיער בשם גל לוטן – הביט בחנן בעיניים גדולות וסקרניות.
בסוף השיחה ניגש גל לחנן ואמר לו: "אני הנכד של גיורא". חנן חיבק אותו בחום והתרגש מאוד. במוצאי שבת העניק חנן לגל את ספרו 'את ענת אנכי מבקש', ועליו הוסיף הקדשה בכתב ידו: "לגל לוטן יקירי שי – לזכרו הבלתי נשכח של מפקדי גיורא אשכנזי הי"ד. בתקווה שתלך בעקבותיו בדרך לגאולת ירושלים,
אור וטוב. חנן פורת".
הימים עברו. חנן קיבל את פרס מוסקוביץ' לציונות כשהיה כבר חולה וימיו היו קצרים (2011). בשיחה שנשא שם העלה את דמותו של גיורא ואת אותו אירוע מחנוכת 'בית אורות'. יואב לוטן פנה לבנו גל ואמר: "חייבים למהר לקיים את ההבטחה לחנן".
ואכן, גל ביקש את רשות הוריו לומר קדיש על סבו, עלה לירושלים ל'בית אורות', וקרא קדיש לזכר סבו גיורא ז"ל.
זמן קצר לאחר מכן השיב חנן את נשמתו לבורא.
ואני מדמיין את גיורא וחנן – המפקד ופקודו, איש השומר הצעיר ואיש גוש אמונים – נופלים איש על צווארי רעהו באהבת אחים. שניהם זכו להגשים בחייהם ובמותם את הפסוק: "יְרוּשָׁלַ͏ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". אני משוכנע שרק מתוך אותה רעות ואחווה תיבנה ותיכונן ירושלים.
ולוואי ונזכה בעזרת השם ללכת בדרכיהם הטובות.
יהי זכרם ברוך.
תגובות אחרונות